ישנם אינספור סוגי סיפורים: מעשיות עתיקות, ספרות דתית, מיתולוגיות, תיעוד היסטורי, אנקדוטות, סיפורת – וגם מה שקרה לי אתמול בסופר.
אבל מה הופך סיפור לסיפור טוב?
חלק יאמרו שסיפור טוב הוא כזה שמייצר אמפתיה. אחרים יטענו שחייבת להיות בו פואנטה. יש מי שיגידו שסיפור טוב לא מחזיק את הקהל ביד, אלא נותן לו מקום לפרשנות. ויש מי שיאמרו בפשטות: "שיהיה מעניין". כנראה שכולם צודקים – לפחות חלקית. אך בעיניי, גורם משמעותי שלא מדברים עליו מספיק, ומשפיע מאוד על טיב הסיפור – הוא כיצד בוחרים לספר אותו.
למה זה בכלל משנה?
הרי בדיחה שתסופר בתזמון קומי מדויק ובהגשה מתאימה תצחיק יותר מאשר אם תסופר באופן מונוטוני וחדגוני. וצ'יזבאט שיסופר בשעת לילה, בחיק הטבע, כשפנס מכוון אל פני המספר – בדרך כלל ישיג אפקט דרמטי יותר מאשר אם יסופר במהלך היום, במשרד, תחת תאורת פלורסנט קרה. ובעצם, יותר משהאפקט של הסיפור על קהל היעד מושפע מאופי ההגשה, הוא מושפע מהמדיום שבו הוא מסופר.
מה זה בכלל "מדיום", בעצם?
למילה "מדיום" פירושים והגדרות מרובים. הנה שתי הגדרות שונות שאינן שקולות זו לזו:
- המדיום הוא אמצעי זיהוי שבאמצעותו אנו מסווגים את היצירה הבודדת.
- המדיום הוא מכלול האמצעים החומריים והטכניים שבאמצעותם מסופר הסיפור.
לפי ההגדרה הראשונה, המדיום נתפס כדבר העומד בזכות עצמו – יצירה המזוהה עם מדיום מסוים מצופה לציית לאוסף החוקים והכללים שאנו מייחסים לאותו המדיום. דוגמה טובה לכך היא מדיום האנימציה, אשר רבים מקשרים אוטומטית אל תוכן המיועד לילדים, אך למעשה כלל אינו חייב להיות מקובע אל ז'אנר יחיד.
באופן אישי אני הרבה יותר מתחבר אל ההגדרה השנייה. מבחינתי, המדיום הוא בראש ובראשונה אמצעי תיווך – כזה שמתקשר מחשבות, רגשות ורעיונות בין המספר ובין קהל היעד. כל מדיום מאפשר סט שונה של כלים וערוצים לתיווך – אך גם של מגבלות.
שמעו סיפור:
נזכרתי בסיפור קורע לכבוד חג הפורים:
פעם באיזה קיץ ישבנו מעוז, אני ויקיר ג'רבי. אז יקיר ג'רבי סיפר לנו שבאיזה פורים אחד כשהם היו באיזה כיתה ד', אז מתן טריף היה איתו בכיתה. ואיזה יום אחד הם באו לבית ספר וזה היה בימים של פורים כזה. עכשיו, תמיד בפורים הילדים לפעמים מבולבלים, לא יודעים מתי היום של התחפושות עצמו, אז הוא סיפר שמתן טריף הגיע לבית ספר, והם ככה הגיעו בהפסקה וזה, ואז פתאום אחות של מתן טריף הקטנה באה, באה מחופשת לליצן, וזה לא היה היום של התחפושות. אז היא אמרה לו… אז יקיר מספר שהיא באה ואמרה למתן: "מתן? מה לא פורים היום?" אז מתן אמר לה: "מת'רוצה?"
עממי
מודה – לא סיפור מוצלח מאוד. עכשיו שמעו את אותו הסיפור בדיוק, אבל במדיום אחר:
זה… בכנות, עדיין סיפור לא משהו. אבל לדעתי (וכנראה שלדעתם של הרבה אנשים), הוא עובד משמעותית טוב יותר כהקלטה מאשר כטקסט. ההקלטה מאפשרת לדובר להכניס רגש, תזמון קומי וצחוק מדבק שפשוט לא ניתן היה להעביר בכתב. המשמעות היא לא שככלל טקסטים נחותים על פני הקלטות, אלא שעבור הסיפור הספציפי הזה — ההקלטה היא מדיום מתאים יותר מאשר טקסט.
אדפטציה
כשהקשבתי להקלטה והקלדתי את הטקסט, מה שעשיתי בעצם זה ליצור אדפטציה – עיבוד: להקשיב לסיפור מסוים ואז לספר אותו מחדש במדיום אחר. כיוון שכל אחד מהמדיומים האלו, טקסט והקלטה, מאפשר למספר סט שונה של אמצעים להעברת הסיפור, יצירת אדפטציה אינה פעולה פאסיבית, אלא מלאכה אקטיבית שבסופה מתקבל סיפור השונה מהסיפור המקורי ועומד בפני עצמו, אך מבוסס על המקור. כשהקלדתי את הסיפור של מתן טריף לא היו לי אמצעים לשחזר את מה שעובד בהקלטה, מלבד אולי לדחוף מדי פעם "חחחח" או להדגיש את הפאוזות של ההקלטה על ידי הוספת שלוש נקודות, או לכתוב "מתןןןןןן מהה לא פורים היוווםםם?". אך למרות האלמנטים שלא עוברים בטקסט, הפורמט החדש אפשר לי לשפר אספקטים מסוימים בסיפור. לדוגמה, בחרתי להשמיט פעמים רבות שבהן המספר חוזר על מילים תוך כדי החנקת צחקוקים. ככה הטקסט קצר יותר ולוקח אולי שלושים שניות לקרוא את כולו, כשאת ההקלטה לוקח מעל דקה וחצי לשמוע בשלמותה.
אז מהו המדיום המתאים?
המדיום המתאים לסיפור הוא זה שמעביר בצורה הטובה ביותר את האלמנטים שחשובים למספר. זו בחירה סובייקטיבית, אין כאן אמת מוחלטת. ועדיין – לרוב אפשר להסכים קולקטיבית שמדיום מסוים יתאים יותר לסיפור מסוים.
ראש בראש: תחרות המדיומים הגדולה
בהמשך הרשומה אסקור מדיומים שונים ואת האמצעים הסיפוריים והאומנותיים אותם הם מאפשרים. לא כדי להחליט מה "עדיף" – אלא כדי לדון בהבדלים בין הסיפורים אותם מדיומים אלו מצטיינים בלספר. בנוסף, ראוי לציין שהחלוקה המדיומית אינה בהכרח חד משמעית: בספרים יכולים להופיע תמונות וציורים, בתיאטרון יכולים להיות שזורים קטעי וידאו, ושירה ניתן גם להקריא מול קהל בביצוע חי.
ספרות
ספרות היא שם כולל ליצירות אמנות המתבטאות במילים. בניגוד למוזיקה (צליל), למחול (תנועה), לציור (צבע) או לקולנוע (שילוב רב־חושי), הספרות נשענת על השפה בלבד.
על פי הערך ספרות בוויקיפדיה, ניתן לחלקה לשלושה תתי־מדיומים עיקריים: פרוזה, שירה ודרמה. בדרמה נעסוק מאוחר יותר, במסגרת מדיום התיאטרון.
פרוזה
הפרוזה – או הסיפורת – היא אולי המדיום בעל המגבלות הרבות ביותר. בין המאפיינים שלה:
- שליטה בקצב הקריאה – הקורא יכול לקרוא מהר או לאט, לחזור אחורה או לדלג קדימה, בניגוד למדיום כמו קולנוע שבו הקצב מוכתב.
- חוסר שליטה בחושים נוספים – הקורא מדמיין לבד את הצלילים, הריחות והמראות. כל הדימויים נוצרים במילים בלבד, לא בצבע או בצורה ממשית.
- מדיום לינארי – סיפורת נקראת שורה אחר שורה, עמוד אחר עמוד, ואין דרך "לחוות אותה בבת אחת", בשונה למשל מאמנות חזותית בה ניתן להתמקד בחלקים שונים של היצירה ללא סדר מוגדר.
מצד שני, היתרון של הפרוזה הוא ביכולת להיכנס לעומק התודעה של הדמויות, להעביר מחשבות פנימיות, ולהציע לקורא חוויית דמיון עשירה שאין לה תחליף.
שירה
בניגוד לפרוזה, השירה מציעה עושר אחר לגמרי:
- קצב פנימי – גם על הדף, החזרות, המשקל והשורות הקצרות יוצרים תחושת מוזיקליות.
- עיבוי לשוני – שימוש בצפיפות מילולית (מטפורות, דימויים, משחקי לשון) שמעביר הרבה תוכן במעט מילים.
- דימויים חזותיים וצליליים – בניית תמונה או צליל בראש הקורא באמצעות מילים מדויקות.
- דו־משמעות מכוונת – שירה מאפשרת ריבוי פרשנויות במודע, מה שמרחיב את החוויה האישית של הקורא.
- צורה חזותית – השורות הקצרות, הבית, או פריסה מיוחדת על הדף יכולים לשמש כלי אומנותי בפני עצמם.
אך מנגד, שירה לרוב קצרה, ולכן קשה להעביר בה סיפור מורכב או עלילה ארוכה. בקריאה שקטה של שירה חלק מהאפקט עלול ללכת לאיבוד, והקורא עשוי לקרוא מהר מדי או לפגוע במקצב שהמשורר התכוון אליו.
אומנות חזותית
ציור
כלים:
- שליטה מוחלטת בצבע, בצורה ובקומפוזיציה – האמן שולט בכל פרט.
- יכולת להמחיש מופשט וסוריאליסטי – אין מחויבות לריאליזם; אפשר לתאר חלום, רגש או עולם דמיוני.
- עצירה בזמן – מקפיא רגע או רעיון להתבוננות מתמשכת.
- חופש סגנוני – מהיפר־ריאליזם ועד אקספרסיוניזם וסוריאליזם.
- שכבות סמליות – צבעים, קומפוזיציה ודימויים נושאים משמעות מעבר לנראה לעין.
מגבלות:
- סטטיות – אין תנועה או התפתחות בזמן.
- פרשנות פתוחה – המסר הרבה יותר תלוי בפרשנות הצופה מאשר במדיומים אחרים.
- מוגבלות בחומר – צבעים, בדי ציור, טכניקות – דורשים חומרים מסוימים שעשויים להיות יקרים או נדירים.
- מוגבלות בנגישות – כדי לראות את המקור יש להגיע פיזית למוזיאון או גלריה.
צילום
כלים:
- מיידיות וריאליזם – נתפס כעדות "אובייקטיבית" למציאות.
- תפיסת רגע ייחודי – מקפיא שנייה שלא תחזור.
- משחק בפרספקטיבה – זווית, תאורה ועדשה מספרות סיפור שונה.
מגבלות:
- תלות במציאות – בדרך כלל מחויב למה שקיים בפועל, ולכן פחות מאפשר סוריאליזם או דמיון חופשי (למעט באמצעות בימוי ועריכה).
- סטטיות – תיעוד רגע בודד; תהליך או עלילה דורשים סדרת צילומים.
- סובייקטיביות סמויה – נתפס כאובייקטיבי, אך מושפע מאוד מבחירות הצלם (מסגור, עיבוד).
- מוגבלות בחומר – תלוי בציוד טכנולוגי (מצלמות, עדשות, פיתוח / קבצים דיגיטליים).
פיסול
כלים:
- נוכחות תלת־ממדית – הצופה נע סביב היצירה.
- חומריות מוחשית – האבן, המתכת או העץ עצמם נושאים משמעות.
- קנה מידה – גודל היצירה (מיניאטורי או עצום) משפיע על החוויה.
- חיבור לסביבה – פסלים ציבוריים משתלבים במרחב.
- חופש יצירתי מלא – כמו בציור, אין מחויבות לריאליזם; אפשר ליצור פסלים סוריאליסטיים או מופשטים.
מגבלות:
- סטטיות – קפיאה בזמן, ללא תנועה או התפתחות.
- עלות ומשאבים – דורש חומרים כבדים ויקרים, מיומנות רבה וזמן.
- מוגבלות בזמן – כדי לחוות פסל יש לנוע סביבו ולהקדיש זמן להתבוננות.
- מוגבלות בחומר – החומר מגביל את הצורה והביטוי; לא תמיד אפשר להגשים כל רעיון.
- מוגבלות בנגישות – יצירות מקוריות מוצבות במוזיאונים או מרחבים ציבוריים, וקשה לשכפל אותן.
מוזיקה
כלים שהמדיום מספק:
- פנייה ישירה לרגש – מוזיקה משפיעה באופן אינטואיטיבי על מצב הרוח; גם בלי מילים היא מסוגלת לרגש, להרגיע או לעורר.
- קצב ומקצב – כלי חזק ליצירת מתח, דרמה או תחושת תנועה.
- דינמיקה – מעבר בין עוצמות, מהשקט ביותר ועד הרעש האדיר, יוצר סיפור רגשי.
- מנגינה ומוטיבים חוזרים – חזרתיות מוזיקלית יכולה לשמש כמקבילה לחוט עלילתי בסיפור.
- צבעי צליל – שימוש בכלי נגינה שונים ובטקסטורות קוליות מוסיף עומק רגשי ותחושתי.
- חופש מהמציאות – בניגוד לצילום, מוזיקה אינה חייבת לייצג את העולם הפיזי כלל; היא יכולה להיות מופשטת לחלוטין.
מגבלות שהמדיום כופה:
- חוסר בייצוג חזותי – מוזיקה לבדה אינה מציגה תמונות או דמויות.
- לינאריות ומוגבלות בזמן – היצירה מתרחשת לאורך זמן קבוע; המאזין חייב לחוות אותה ברצף, ללא שליטה מלאה בקצב.
- מוגבלות בחומר – דורשת כלים נגינה, קול אנושי או טכנולוגיה להפקה והשמעה.
- מוגבלות בנגישות – בניגוד לטקסט שניתן לקרוא בכל מקום, כדי לשמוע מוזיקה יש צורך בנגנים, בהקלטות או בנוכחות בהופעה חיה.
- מופשטות גבוהה – קשה להעביר עלילה מורכבת; הסיפור לרוב עקיף, דרך רגש או אסוציאציות.
קולנוע
כלים שהמדיום מספק:
- מדיום משולב ורב־חושי – מחבר יחד תמונה, תנועה, צליל, דיאלוג, מוזיקה ועריכה.
- שליטה מלאה בזמן ובקצב – הבמאי קובע את רצף האירועים, את מהירות העריכה ואת אורך הסצנה. מאפשר דיוק, הסרט יהיה זהה בכל צפייה.
- שפה קולנועית עשירה – זוויות מצלמה, תאורה, קומפוזיציה, צבע ועריכה יוצרים שכבות משמעות נוספות.
- מוזיקה ופסקול – מוסיפים עומק רגשי, יוצרים מתח או מנחים את הקהל איך להרגיש.
- יכולת לייצר אשליה של מציאות – בניגוד לציור או צילום, הסרט מראה תנועה מתמשכת ויוצר תחושה של מציאות חיה.
- יכולת לייצג גם סוריאליזם ופנטזיה – באמצעות אפקטים מיוחדים, עריכה ו־CGI ניתן להתנתק מהמציאות ולברוא עולמות חדשים.
מגבלות שהמדיום כופה:
- עלות ומשאבים עצומים – דורש צוות גדול, טכנולוגיה והפקה יקרה.
- מוגבלות בזמן – הסרט נמשך פרק זמן קבוע, הצופה אינו שולט בקצב.
- מוגבלות בנגישות – צפייה בסרט חדש לרוב כרוכה בהגעה לקולנוע או ברכישת שירות סטרימינג; לא תמיד אפשר לגשת ליצירת המקור.
תיאטרון
יתרונות:
- נוכחות חיה – השחקנים והקהל חולקים את אותו מרחב וזמן; נוצרת חוויה בלתי־אמצעית שאין בקולנוע או בטקסט.
- אינטראקציה עם הקהל – תגובות בזמן אמת (צחוק, שקט, מחיאות כפיים) משפיעות על המשחק והאווירה.
- חזרות ושינויים – כל הופעה ייחודית; גם אם זו אותה הצגה, כל ערב נבנית אנרגיה אחרת.
- מינימום אמצעים, מקסימום דמיון – תפאורה בסיסית ותאורה יכולים להמחיש עולמות שלמים, כשהקהל משלים בדמיון.
- כוח קהילתי – עצם ההתכנסות של אנשים רבים סביב סיפור יוצר חוויה חברתית.
- אפשרות לסוריאליזם וביטוי יצירתי – כמו בציור ופיסול, גם כאן אפשר לשבור מציאות ולהציג עולמות דמיוניים באמצעות משחק, תאורה ותנועה.
חסרונות:
- מוגבלות בזמן – ההצגה מתרחשת בזמן אמת; הצופה לא יכול לעצור או להריץ אחורה.
- מוגבלות בחומר – תלות בשחקנים, תפאורה, תאורה ובמה; כל אלה דורשים משאבים, ולרוב אין את הגמישות של אפקטים קולנועיים.
- מוגבלות בנגישות – כדי לחוות תיאטרון חייבים להיות נוכחים פיזית באולם; לא ניתן לשכפל במלואו את החוויה בהקלטה. כמו כן, מחיר הכרטיס…
- תלות במיומנות חיה – משחק חלש או ערב פחות מוצלח פוגעים ישירות בחוויה; אין "טייק שני".
ניו-מדיה
ניו־מדיה היא שם כולל לכלי סיפור ואמנות הנשענים על טכנולוגיות דיגיטליות ואינטראקטיביות. היא כוללת רשתות חברתיות, אתרי אינטרנט, פלטפורמות וידאו, משחקי מחשב, מציאות רבודה (AR) ומציאות מדומה (VR). בניגוד למדיומים מסורתיים שבהם הקהל הוא לרוב צרכן פסיבי, בניו־מדיה המשתמש הופך לשותף פעיל: הוא מגיב, משתף, בוחר מסלולי עלילה ולעיתים אף יוצר תוכן בעצמו.
המדיום הזה מטשטש את הגבולות בין סיפור לבין מציאות – חוויות דיגיטליות משתלבות עם המציאות היומיומית שלנו דרך הטלפון החכם, הרשתות החברתיות והאמצעים הטכנולוגיים שסביבנו. בכך, ניו־מדיה אינה רק דרך לספר סיפורים, אלא גם מצע שבו המציאות עצמה מקבלת רובד נוסף.
יתרונות
- אינטראקטיביות – המשתמש לא רק צופה אלא משתתף פעיל.
- רב־חושיות – שילוב של טקסט, תמונה, צליל, תנועה ווידאו בזמן אמת.
- התאמה אישית – כל משתמש חווה את הסיפור בהתאם לבחירותיו ולתגובותיו.
- שבירת לינאריות – אין בהכרח התחלה, אמצע וסוף קבועים.
- נגישות רחבה – זמינה לרוב כמעט לכל מי שיש לו טלפון או מחשב.
- כוח קהילתי ווויראלי – סיפורים מתפשטים ברשתות והופכים לחלק משיח ציבורי.
- חופש יצירתי עצום – מאפשר לשלב בין מציאות וסוריאליזם, ליצור עולמות וירטואליים, או לטשטש גבולות ביניהם.
חסרונות
- מוגבלות בזמן – דורש השקעת זמן מצד המשתמש; לעיתים החוויה ארוכה או "בלתי נגמרת".
- מוגבלות בנגישות – לעיתים לא לכל אחד יש ציוד מתאים או ידע טכני.
- חוסר יציבות טכנולוגית – פלטפורמות נעלמות, תוכן מתיישן במהירות.
- עומס מידע – ריבוי גירויים עלול לפגוע בעומק החוויה.
- פערי תרבות ומיומנות – לא כל הקהלים יכולים להשתתף באותה מידה.
- קושי בשימור – בניגוד לספר או ציור, חוויות ניו־מדיה קשה לתעד ולשמר לאורך זמן.
לסיכום
סיפורים אפשר לספר כמעט בכל מדיום – ספרות, שירה, ציור, צילום, פיסול, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע וניו־מדיה. לכל אחד מהם יש סט ייחודי של כלים שהוא מציע למספר, ולצידם מגבלות שמעצבות את האופן שבו הסיפור מתקבל.
בפרוזה, היתרון הוא בעומק מחשבתי ודמיוני – אך היא חסרה שליטה בקצב ובחושים אחרים. השירה מצטיינת בעיבוי רגשי ומוזיקליות, אך לעיתים נתפסת כמופשטת מדי. באמנויות החזותיות אפשר לעצור רגע לנצח, לצלול לצבע ולצורה, אך קשה להעביר תנועה ועלילה. הצילום מעניק תחושת ריאליזם מיידי, בעוד הציור והפיסול פותחים את הדלת לסוריאליזם וחופש דמיון.
המוזיקה פונה ישירות לרגש, אבל מתקשה לספר סיפור מורכב לבדה. התיאטרון ייחודי בנוכחותו החיה ובמפגש הישיר בין שחקן לקהל – אך הוא תלוי במקום ובזמן. הקולנוע, המדיום המשולב, מצליח לאגד טקסט, תמונה, צליל ותנועה, אבל דורש משאבים עצומים. ולבסוף, הניו־מדיה שוברת גבולות לגמרי – היא אינטראקטיבית, אישית ומשתנה – אך תלויה לחלוטין בטכנולוגיה ובנגישות שלה.
והמסקנה?
אין מדיום אחד "נכון" לסיפור.
המדיום הנכון הוא זה שמצליח להעביר את מה שהמספר מחשיב כעיקרי – רגש, רעיון או חוויה. לפעמים זה ספר עבה, לפעמים סרט קולנוע, ולפעמים סרטון קצר בטיקטוק.
בסופו של דבר, בחירת המדיום אינה החלטה טכנית בלבד; היא חלק בלתי נפרד מן האמנות שבסיפור עצמו.
ביבליוגרפיה
לקריאה נוספת בנושא המדיום באומנות, אני ממליץ על קריאת הספרים הבאים, בהם נעזרתי בכתיבת רשומה זו:
- המדיום באמנויות המאה העשרים על ידי מכון ון ליר בירושלים, בעריכת רחל בילסקי-כהן וברוך בליך בהוצאת אור-עם
- המדיום באמנויות: סוגיות אסתטיות ותרבותיות מאת חנה הרציג בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
כתיבת תגובה